החלטה בתיק בע"א 42867-01-12

בפניי בקשה להארכת מועד להישפט, בהתאם להוראת סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן:" חסד"פ"), זאת בעניינו של דו"ח חניה מס' 18661603 (להלן:" דו"ח החניה").

טיעוני הצדדים

טיעוני המבקשת

1. בכותרת בקשתה עותרת המבקשת, כי בית המשפט יורה על הארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין בעניינו של דו"ח החניה, אשר ניתן בהעדר, יתיר למבקשת להישפט בגינו וכן יורה על עיכוב הליכי הגבייה בהם נוקטת המשיבה, זאת עד למתן החלטה בבקשה זו.

2. לטענת המבקשת, ביום 5.1.11 פנתה המבקשת למשיבה בבקשה לביטול דו"ח החניה, זאת מיד לאחר שהגיע לידיה מכתב מחברת הגבייה "שוהר" ולפיו, למבקשת חוב בסך 1,351 ש"ח בשל ביצוע עבירת חניה ביום 24.2.09, כאשר הסך של 1,191 ש"ח מתוך הסכום הנ"ל מורכב מהוצאות גבייה, אשר מעולם לא ננקטו. בהקשר זה, טוענת המבקשת, כי אך בחודש אוגוסט 2011, לאחר פניות חוזרות ונשנות, הגיעה לידי המבקשת החלטת המשיבה ולפיה, בקשתה נדחתה, זאת בהסתמך על אישור מסירה החתום, לכאורה, על ידי המבקשת. כן פורטו בהחלטת המשיבה הוצאות הגביה מהן עולה, כי בשני מועדים שונים בוצע, לכאורה,  עיקול ברישום על מיטלטליה של המבקשת. בהקשר זה צירפה המבקשת את המסמכים הרלוונטיים.

3. כן טוענת המבקשת, כי החלטת המשיבה, כאמור, נשלחה אליה על ידי עו"ד מחברת "שוהר", זאת בניגוד להוראות החוק וכי היא פנתה בעניין זה לגורמים הרלוונטיים. כן טוענת המבקשת, כי במסגרת פנייתה זו הודיעה המבקשת, כי החתימה המתנוססת על אישור המסירה אינה חתימתה וביקשה, כי תינתן בעניין זה החלטת התובעת העירונית. בהקשר זה טוענת המבקשת, כי פנייתה נותרה ללא תגובה, למעט תגובתה של עורכת הדין מטעם חברת הגבייה, אשר הציעה למבקשת לשלם את חובה בטרם יגדל.  עוד בהקשר זה טוענת המבקשת, כי לאחר שהיא שבה וביקשה, כי פנייתה תועבר לתובעת העירונית, קיבלה המבקשת תגובה מחברת "שוהר", בחודש דצמבר 2011 ולפיה, התובע העירוני של המשיבה החליט לדחות את בקשתה. כן טוענת המבקשת, כי למרות בקשתה לקבלת העתק מהחלטת התובעת העירונית, לא הומצאה לה החלטה זו. בהקשר זה צירפה המבקשת מסמכים רלוונטיים.

4. כן טוענת המבקשת, כי היא לא ביצעה את העבירה נשואת דו"ח החניה, כי מעולם לא קיבלה הודעה על הטלת הקנס טרם קבלת המכתב מחברת "שוהר", כי מעולם לא נרשם כל עיקול על מיטלטליה מעבר לעיקול על רכבה וכי מעולם לא ידעה על ביצוע העבירה, טרם לקבלת המכתב מחברת "שוהר".

5. כן טוענת המבקשת, כי התובעת העירונית לא דנה כלל בבקשתה וכי היא דחתה את בקשתה אך למען הכשרת פעולותיהם של נציגיה ובעבור רווח כספי. עוד הוסיפה המבקשת, כי בשל התנהלות המשיבה קופחה זכותה להליך הוגן, היא לא קיבלה את יומה בבית המשפט, נגרם לה עיוות דין ולפיכך, מן הדין להורות על ביטול פסק הדין.

6. עוד הדגישה המבקשת, כי בפסיקה נקבע, כי על תובע להפעיל את שיקול דעתו ולנמק החלטתו, גם באם הוגשה הבקשה באיחור מידה וכי מקום בו לא נהג כך התובע, הרי שניתן לראות בכך נימוק לקבלת הבקשה להארכת מועד להישפט. בהקשר זה הפנתה המבקשת לפסיקה רלוונטית.

7. כן הפנה בא כוח המבקשת לפסיקה רלוונטית באשר לחוקיות וסבירות פעולות הגבייה המבוצעות על ידי רשויות מקומיות ולדידו נקבע שם, כי רשויות אלו רואות בהכנסותיהן מגביית קנסות חנייה שהתיישנו "אווז מטיל זהב", כהגדרתו. עוד טען בא כוח המבקשת, כי זכות הגישה לערכאות זכתה למעמד על בפסיקה ויש, אפוא, לאפשר למבקשת לבוא בפתחם של שערי בית המשפט, זאת תוך השוואה לנזק שייגרם לה, אם לא יתאפשר לה לעשות כן.

גם בהקשר זה, הפנה בא כוח המבקשת לפסיקה רלוונטית.

8. עוד בהקשר זה, טען בא כוח המבקשת, כי לבית המשפט נתונה הסמכות הטבועה ליתן הסעד המבוקש, לשם עשיית משפט צדק. גם בהקשר זה, הפנה בא כוח המבקשת לפסיקה רלוונטית.

9. כן צירפה המבקשת לבקשתה תצהיר כנדרש ומסמכים לביסוס טענותיה.

10. לאור כל האמור לעיל, עתרה המבקשת להורות, כאמור, בכותרת בקשתה וכמפורט לעיל.

11. בדיון אשר התקיים בפניי ביום 31.5.12, חזרה המבקשת על האמור בבקשתה וציינה, כי עבירת חנייה מתיישנת לאחר שנה מיום ביצועה. בהקשר זה טוענת המבקשת, כי לתגובתה צירפה המשיבה מסמך הנחזה להיות אישור מ"דואר ישראל" על כך שהגיעה לכתובת המבקשת הודעת דואר רשום במהלך שנת 2009, דהיינו לפני שהתיישנה העבירה וכי המבקשת נמנעה מלקבל אותה ומשכך, לשיטת המשיבה, חלה חזקת המסירה כדין המעוגנת בתקנה 44 לתקנות סדר הדין הפלילי.

12. באשר לאופן יישומה של חזקת המסירה, הפנתה המבקשת לפסיקה הנוהגת וציינה, כי ישנן שתי גישות. הגישה האחת גורסת, כי לאור העובדה שעסקינן במסמך אותו עורכת המשיבה, הרי שאינו קביל. בהקשר זה טענה המבקשת, כי האישור שהגישה המשיבה נחזה להיות מ"דואר ישראל" ואולם, בירור שערכה המבקשת באתר המכוון של "דואר ישראל" העלה, כי אין כל רישום כזה.

13. באשר לגישה השנייה בעניין חזקת המסירה טענה המבקשת, כי על פי גישה זו, הרוצה ליהנות מחזקת המסירה צריך להוכיח שני תנאים מצטברים ולפיהם, יש להוכיח, כי דבר הדואר נשלח בדואר רשום לאותו נמען, תוך המצאת האישור ובנוסף, יש להציג אישור על סיבת חזרת הדואר. בהקשר זה טענה המבקשת, כי המשיבה נוהגת בשיטת "מצליח", זאת כאשר היא מצרפת אישור לקוני, אשר לא ניתן ללמוד ממנו לאיזו כתובת נשלח אותו דבר דואר ומיהו פקיד הדואר שמסר אותו.בשל כך, לא ניתן להפריך את חזקת המסירה, שכן לא ניתן לזמן אותו לדין ולחקור אותו. עוד בהקשר זה טענה המבקשת, כי מקום בו עסקינן ברשומה מוסדית, אשר אין בה את פרטיו המלאים של עורכה, הרי שאין היא קבילה, באשר לא ניתן לזמן אותו ובכך להפריך אותה.

14. כן טענה המבקשת, כי ישנה הלכה פסוקה ולפיה, התוצאה של אי מתן תשובה לאזרח, אשר פונה לתובע העירוני ומבקש להישפט הינה, כי אם הבקשה מוגשת לבית המשפט אזי  היא מתקבלת באופן אוטומטי. כן טענה המבקשת, כי עסקינן בעבירות של "אחריות קפידה", זאת שעה שעסקינן בעבירות חטא, אשר הקנס בצידן נמוך ביותר.

15. כן טענה המבקשת, כי בענייננו עסקינן בתופעה ולפיה, העיריות מוכרות את דו"חות החניה לחברות גבייה פרטיות. בהקשר זה טענה המבקשת, כי בשנת 2008, זומנו היועצים המשפטיים של עיריית נצרת עילית ושל עיריית טבריה בעקבות דו"ח חמור מאוד של מבקר המדינה, בשל התעמרות באזרחית בהקשר זה. בהקשר זה הוגש מסמך רלוונטי.